שעות פעילות:
  יום ב'  20:00 - 22:00
  יום ד'  20:00 - 22:00

  טלפון נייד:
  יוסי תשובה
  052-2521000


האימונים מתקיימים:
רח' שטרית 2 ת"א
מרכז הספורט האולימפי
בהדר יוסף

 

  שעות פעילות:
  יום ב'  20:00 - 22:00
  יום ד'  20:00 - 22:00

  טלפון נייד:
  יוסי תשובה
  052-2521000


האימונים מתקיימים:
רח' שטרית 2 ת"א
מרכז הספורט האולימפי
בהדר יוסף

 

ההיסטוריה של הנינג'יטסו


האמנות
אמנות הנינג'יטסו, המוכרת כאמנות ההתגנבות או אמנות ה"רואה ואינו נראה" היתה שיטת הלחימה ששימשה את המרגלים האגדתיים ולוחמי הקומנדו של יפן הפיאודלית. שיטת לחמה זו פרחה במהלך אי-שקט חברתי בין המאה ה-14 למאה ה-17. במהלך התקופה עוצבה האמנות למדע קטלני, המשלב שיטות לחימה מתוחכמות, איסוף מידע ופיתוח רוחני.
יכולתם של מספר לוחמי נינג'ה להשיג בשיטותיהם המיוחדות את אשר לא הצליחו מאות לוחמים להשיג במאבק ממושך, היא שגרמה להפצתן של אגדות רבות על הנינג'ה, הנפוצות גם ביפן של ימינו.
הקו המנחה של הנינג'ה היה תמיד לבחור את השיטה השקטה והיעילה לעומת השיטה הבוטה והאלימה. בדרך זו שובש הסדר הטבעי של האירועים במידה הקטנה ביותר. עצה טובה תפסה את מקומו של הכוח, הטעייה את מקומו של העימות הישיר. היריב הובל - בדרך כלל בלא שהיה מודע לכך – לעשות כרצונו של הנינג'ה, בלא שיחוש את העלבון הצורב של תבוסה, העלול להובילו לחידוש הלחימה. החלק הפסיכולוגי של הלחימה איפשר לנינג'ה להשיג את מירב היעדים שהציב לעצמו במאמץ מינמלי כשהוא ממעט לחשוף עצמו לסכנה.
הנינג'ה ראו באומנותם אמנות אידאלית להשגת מטרותיהם וכינו אותה "אמנות הניצחון". הם לא היו בני המעמד הסמוראי הגבוה, אלא אנשים פשוטים, חופשיים מכללי הכבוד הכובלים של הסמוראים. הסמוראי היה אמור לנצח ולשמור על כבודו בעת ובעונה אחת, בעוד הנינג'ה יכול יה להתרכז בלחימה לקראת ניצחון, בלא שיטריד עצמו בשמירה על הכבוד או שמו הטוב. ההתרכזות במטרה היחידה – ניצחון – הביאה לו גם את התהילה.

גם נשים אומנו בשיטת הנינג'יטסו, כשהן מתחזות לרקדניות, מארחות, בדרניות או משרתות, ככיסוי למשימת הריגול שהוטלה עליהן. הנינג'ה-אישה, או ה"קונו-איצ'י" היתה פעמים רבות גורם ההצלחה של משימות ריגול מסובכות, כאשר הצליחו לרכוש את אמונו של האוייב בזכות יופיין והקסם הנשי שלהן, בעוד שכל הדרכים האחרות לא נשאו פרי.

מציאות ואגדה
בתוך אלף שנות היסטוריה של הנינג'יטסו קשה לעיתים לעבור בין מציאות לאגדה. אין מסמכים או הוכחות אחרות על לידתה של השיטה. האמונה הטפלה אומרת, כי הנינג'ה הראשון הוא צאצא של ה"טנגו", יצור בעל אף ארוך שהיה חצי אדם וחצי שד טאשר שלט בכוחות הטבע ובמוחו של האדם.
הוכחות ראשונות לקיום השיטה אפשר למצוא במגילות מסביבות שנת 900 לספירה, בעת התמוטטותה של סין בהנהגתו של ט'אנג. כאשר הממלכות הפנימיות בסין העסיקו אותם התמוטטו, הפכו הגנרלים איקאי, צ'ן בושו וצ'יו גיוקו לנרדפים. הם חיפשו מקלט מעבר לים והגיעו לאיי יפן. כאן מצאו אוזן קשבת לשיטות הלחימה ולאסטרטגיה שלהם.
יחד עם שיטות לחימה הביאו עמם הגנרלים הסינים גם אורח מחשבה סיני ומיסטיקה, שנבעו מהידע של הודו וטיבט. כמרים סיניים שחיו במערות וביערות הגיעו למודעות עצמית גבוהה ביותר, המבוססת על הבנה אישית של סדרי היקום. ידע זה הגיע אל הכמרים היפנים בהרים, ה"יאמה-בושי", שהו כמרים-לוחמים. מקובל לחשוב, כי כמרים אלה היו המורים הראשונים של הנין-ג'יצו ומקור המשפחות הראשונות, שחיו על פי השיטה והעבירו אותה מדור לדור. חיזוק להשערה זו מתקבל מזרם ה"מיקיו" הבודהיסטי, שמקורו מאוחר יותר.

הנינג'יטסו התגבשה כשיטת לחימה תוך עירוב מרכיבים סיניים ומרכיבים יפניים מקוריים. שלא כמו דתות מזרחיות אחרות, או שיטות לחימה אחרות, היא לא "נולדה" ברגע מסויים ובעזרת אדם מסויים בהיסטוריה. הידע הבסיסי שנודע לאחר מכן כ"נינג'יטסו" הוגדר תחילה כ"שיטה בלתי-מקובלת להתבונן במצבים ולהשיג מטרות". מה שהפך לאחר מכן לשיטה מסודרת של לחימה וריגול, החל למעשה את דרכו כתרבות-נגד נסתרת, שנועדה לבלום במידת מה את הזרם העיקרי של המסורת והפוליטיקה היפנית.

שיטת תוגקורה
שיטת תוגקורה נקראת על שמו של הראשון בשושלת המאסטרים, תוגקורה דייסקה. הוא נחשב ה"סוקה" הראשון של השיטה. ה"סוקה" ה-34, הצומי מסאאקי, הינו הממשיך הישיר שלו. כיום מורכבת השיטה משמונה שיטות נין-ג'יצו שונות, שנוסדו בנפרד, אך ינקו מאותו מקור. לאחר התפתחות נפרדת כמה דורות, חזרו כל השיטות הללו והפכו לשיטה מגובשת אחת. בכל זאת, קיימים הבדלים דקים בין שמונה השיטות הללו, כאשר הבדלים יכולים להיווצר בשם של טכניקה, או אפילו בדרך הלימוד. בסופו של דבר, הכל מגובש כמקשה אחת. ניכר בכל זאת הבדל בכמה מהשיטות, כאשר חלקן תואמות יותר אנשים גדולי גוף, ובחלקן טכניקות המתאימות יותר לאנשים קטני-קומה.

רוח האומנות בשיטת תוגקורה אומרת עבודה ללא כוח וללא התנגדות. אין זאת אומרת שאין עוצמה. אולם העוצמה אינה כרוכה תמיד בכוח השרירים ובקשיות העצמות. העוצמה מצוייה באותה נקודה שבה מתקיים העימות, אם הוא בכלל מגיע לכלל מימוש.
אחד הכללים הראשונים של לחימה ברמה גבוהה הוא היכולת להימנע כליל מעימות. הנינג'ה המאומן יודע כיצד לא להיקלע לעימות, ואם נכפה עליו קרב, עליו להתעקש תחילה שלא לקיימו באותו זמן ובאותו מקום שדרש היריב. הצלחה בשלב זה היא תחילתו של הניצחון. ראשית, משום שהתערער בטחונו של היריב שביקש להלחם ושנית, כיוון שנינג'ה אינו נכנע לתכתיב של זמן ומקום. אם ירצה לקיים את הקרב, יקבע הוא את המקום הנאות ואת הזמן המתאים, ללא קשר לרצונו של היריב.
הנינג'ה יעדיף תמיד שלא להלחם, אם הוא יודע שהוא עלול להיפגע – אפילו באצבעו הקטנה – כאשר הוא מנצח בתוך כך את יריבו. עדיף תמיד למצוא דרך שבה הניצחון יהיה שלם בלא פגיעה מינימלית.

המפתח לניצחון – להיות תמיד צעד אחד לפני היריב. קבעת מועד- הקדם בואך, כדי ללמוד את השטח ולדעת לנצלו ולרכוש אמונם של הסובבים, שיוכלו להיות לעזר בשעת הצורך. אם עזרה פיזית ואם עזרה במתן מקום מסתור ומחסה בשעת צרה.
צעד לפני היריב פירושו גם הכרת כלי נשק חדישים, שאפילו לא נכנסו לשימוש סדיר. הכרת המדעים וניצול ההתדמות הטכנלוגית. יש ללמוד לנצל גם היבטים פסיכולוגיים כדי לתמרן את היריב לעמדת נחיתות.

עבר והווה
שיטת התוגקורה, שנוסדה בערך לני כ-800 שנה, היא כיום בדור ה-34 שלה. סגנון זה של הנין-ג'יצו מתקיים היום כאירגון, המקדיש עצמו ללימוד שיטות יעילות של הגנה עצמית ושיפור ההתפתחות והמודעות העצמית של חברי האירגון.
הנינג'ה החבר באירגון זה אינו עוד בלחימה ישירה או בריגול. עם זאת, במאה ה-16, לפני איחודה של יפן, פעלו הנינג'ות של תוגקורה מתוך מחוז איגה, לאחר שאומנו ב-18 תחומי התמחות בסיסיים. כל אלה נבעו מתוך "טוהר נפשי" והגיעו עש לקשת רחבה של התמחויות פיזיות ונפשיות.

קשת התמחויות
1. סיישין - טרי קיויו (טיהור נפשי) - הנינג'ה בשיטת תוגקורה עמל לפתח ידע עמוק ומדוייק על עצמו, על כוחו האישי, על חוזקו ועל חולשותיו וכן השפעתו על מהלך החיים. הנינג'ה היה צריך לדעת בירור מהן כוונותיו, מהן מחוייבויותיו והמוטיבציה האישית שלו בחיים. תכונות אופי משמעותן לעיתים קרובות ההבדל בין חיים למוות. תירגול של עמידות נפשית, דרכי התבוננות ופרספקטיבה נכונה בעת הערכה של דברים, נלמדו לצד החישול הפיזי. פיתוח ההבנה של העולם ושל תהליכי החיים הפכו את הנינג'ה בשיטת תוגקורה לוחם-פילוסוף. מעורבותו בקרבות נבעה מאהבה או מיראת כבוד ולא מתוך פחד רגעי מפני הסכנה או מתאוות בצע.

2. טאי-ג'יצו (לחימה בידיים ריקות) - מיומנויות של:
• דאקן-טאיג'יצו הן איגרוף, בעיטה וחסימה.
• ג'ו-טאיג'יצו אחיזות, חניקות והימלטות מאחיזות של אחרים.
• טאיהן-ג'יצו תנועה חרישית, גלגולים, זחילות וטיפוסים.
שלושה אלה סייעו לנינג'ה במקרים של סכנת חיים ובמצבי התגוננות.

3. נינג'ה קן (חרב הנינג'ה) – חרב הנינג'ה היתה מצויידת בלהב קצר וישר, חד בצד אחד. זה היה כלי הלחימה הראשוני של הנינג'ה. שתי מיומנויות נדרשו מהנינג'ה לגבי החרב:
• שליפה מהירה – הכוללת גם חיתוך מהיר לאחר השליפה.
• סיוף – לחימה בחרב שלופה בהתנגשות עם יריב מזויין.

4. בו-ג'יצו (לחימה במקל) – האומנות היפנית של לחימה במקל היתה ידועה לא רק לסמוראים אלא גם לפשוטי העם. זהו גם אחד הצדדים החזקים של הנינג'ה. בשיטת התוגקורה נלמד השימוש במקל הארוך (בו – 184 ס"מ) ובמקל הקצר (המבו – חצי מקל – 92 ס"מ). זאת בנוסף למקלות ואלות בגדלים משתנים. הנינג'ות התמחו בשימוש במקלות מיוחדים, שלמראית עין היו מקלות רגילים, אולם הם הכילו להבי מתכת חבויים, חיצים קטנים, שרשראות ואף עשן מדמיע לשימוש בשעת הצורך.

5. שוריקן-ג'יצו (סכיני זריקה) – סכיני זריקה היו בשימוש כנשק מטריד. הם נישאו בתוך כיסים חבויים. בשיטת תוגקורה השתמשו בעיקר בכוכב בעל ארבע פינות שנקרא "סן באן שוריקן". הוא יוצר ממתכת דקה וקשיחה ונשלח למטרתו בתנועה סיבובית שטוחה, כך שבעת הפגיעה היה משיג תוצאה של ניסור. "בו שוריקן", או להבים ישרים היו בשימוש גם כן.

6. יארי-ג'יצו (לחימה בכידון) – הנינג'ה בשיטת תוגקורה למדו להשתמש בכידון היפני הסטנדרטי כנשק לטווח בינוני. רמחים (כידונים קצרים) וחניתות שימשו לדקירה ולהתקפות חדירה ורק לעיתים נדירות הם הוטלו לעבר היריב. בשיטת תוגקורה השתמשו בכידון מיוחד בשם "קאמה-יארי", שהיה למעשה כידון עם אנקול בבסיסו. אורכו הכולל של הכידון הזה היה כ-2.70 מטר. החוד של החנית שימש לדקירה והאנקול, או האנקולים, לתפיסת היריב או כלי נשקו.

7. נגינטה-ג'יצו (לחימה ברומח) – הרומח הינו למעשה להב של חרב המולבש על קת ארוכה. ביפן השתמשו בנגניטה לחיתוך של האוייב ממרחק בינוני. הנינג'ה בשיטת תוגקורה היו אמונים גם על ה"ביסן-טו", כלי דומה, אך כבד הרבה יותר, המבוסס על כלי לחימה סיני. כלי זה שימש לעצור סוסים דוהרים ויכול היה לחדור בעד שיריון שלבשו הלוחמים.

8. קוסארי-גאמה (שרשרת עם מגל בקצה) – נשק זה שהיה נפוץ ביפן חדר גם לנינג'יטסו. אורך השרשרת היה בסביבות 2 מטרים ובקצה היתה מחוברת המגל המסורתי, המעוקל. השרשרת היתה לוכדת את נשק היריב ואז הלהב היה ננעץ בו ומחסלו. בשיטת תוגקורה העדיפו כלי דומה בשם "קיו-קצו-שוגה", שבו היו שני להבים. האחד ישר כסכין והשני מעוקל כמגל. השרשרת בכלי זה היתה עשוייה בדרך כלל משיער סוס או משיער אישה. לקצה השני של השרשרת חוברה טבעת מתכת, שניתן היה להטילה על היריב ממרחק.

9. קאייאקו-ג'יצו (אש וחומרי חבלה) – הנינג'ה התמחו בשימוש נכון ובעיתוי מדוייק של פיצוצים רעשניים, המסיחים את דעת היריב. שימוש נוסף: הרס וחורבן. הקידמה הביאה את השימוש בכלי הנשק החם בנוסף לאבק השריפה. ידע בשימוש בכלי נשק הוא חיוני ביותר כיום, לא רק השימוש המעשי, אלא גם כלי אסטרטגי (לאיום וכדומה).

10. הנסו-ג'יצו (התחפשות, התחזות ומשחק) – חיוני לעבודת הנינג'ה בתום הריגול היה הידע של ההתחזות והחלפת הזהויות. כך יכול היה לנוע ממקום למקום, בלא שיבחינו בו ובלא שיסב אליו תשומת לב. שיטת ההתחפשות כללה לא רק תחפושת, אלא חיקוי מנהגים ולמידה עמוקה של מהות התפקיד. הנינג'ה היה לובש צורה ופושט צורה ויחד עם הצורה החיצונית היה מחליף אישיות והופך למעשה לאדם אחר.

11. שינובי-אירי (אמנות ההתגנבות) – טכניקות הנינג'ה של התגנבות בחשאי ויכולת הגישה לאיזורים בלתי עבירים הפכו לאגדה היפן הפיאודלית. בשיטת תוגקורה נלמדו שיטות הליכה וריצה מיוחדות, שאיפשרו לעבור מרחקים גדולים בזמן קצר. כמו כן נלמד סוד ההליכה השקטה ושימוש באור ובצל הטבעי כמסתור.

12. בה-ג'יצו (לחימה על גבי סוס) – הנינג'ה בשיטת תוגקורה למדו לרכב על סוסים, הן לרכיבה לשם מעבר מרחקים והן לחימה מעל גבי סוס.

13. סואי-רן (אימונים במים) – שחייה בחשאי, ללא קול, צלילה ושימוש בקני סוף לנשימה ולמעבר היו חלק מאסטרטגיית הלחימה מתוך מים. נלמדו שיטות לנשימה מבוקרת בתוך המים, הסחה ולחימה בעומק.

14. בו-ריאקו (אסטרטגיה) – טקטיקה בלתי מקובלת של הסחה ושל לחימה, תככים פוליטיים ועיתוי מתאים – כל אלה היו חלק מן האסטרטגיה של הנינג'ה. מניפולציות גרמו לריב לעשות דווקא את הדברים שהנינג'ה ציפה שיעשה, בלי שהנינג'ה יצטרך לפעול בעצמו.

15. צ'ו-הו (ריגול) – הנינג'ה שיפר דרכים לריגול מוצלח. הם כללו מציאת מרגלים מקומיים וגיוסם וכן שימוש יעיל של המרגלים הפרושים על ידי איסוף נכון וניתוח נכון של הנתונים.

16. אינטון-ג'יצו (בריחה והסתרה) – הנינג'ה הפכו להיות מומחים בשימוש בטבע כדי להתיר את מבואותיהם וכך הם נעלמו מעיני היריב הרודף. ידע זה מבוסס על הכרת הטבע והשטח תוך שימוש יוצר באדמה, במים, באש, במתכת ובעץ.

17. טן-מון (מטאורולוגיה) – חיזוי וניצול של מזג האוויר, או של תופעות טבע הינם חשובים ביותר בעת תכנון קרב. הנינג'ה למדו להבחין בכל הסימנים המעידים על שינוי קרב בתנאי האקלים ולמדו לחזות את מזג האוויר.

18. צ'י-מון (גיאוגרפיה) – הכרת השטח והשימוש הנכון במגבלותיו ובמעלותיו הם תנאים ראשוניים בלחימה. שטח בלתי מוכר עלול לשבש כל אסטרטגיה.

בנוסף לכל אלה, יש לציין את חשיבות היישום של "קיוג'יצו טן-קאן הו" – הפילוספיה האומרת, כי בעולם הלחימה הלוחם החזק יידע לנצל את כל היתרונות הנקרים על דרכו ולא ישאיר דבר למזל.

הערה: הטקסט המופיע בדף זה שמור תחת זכויות יוצרים. אין להעתיק, לצלם, לשכפל או לעשות שימוש בחומר ללא אישורו של יוסי תשובה.